עמידת ראש


אנחנו עומדים מול הכורסא (המשמשת בד"כ להרפיה-דימיון מודרך) ואני אומרת לו בעידוד- כן. אתה יכול.

לא. הוא אומר לי. אי אפשר. הראש יכנס לי לתוך הגוף.

וככה במשך כמה דקות אנחנו מדברים.

מה יקרה אם כן ומה יקרה אם לא.

אם כן יעמוד ראש על הספה או לא.

מפרשים את הפחדים ומחזקים את הכוחות.

צווחות השמחה שפרצו מפיו כשהצליח, העירו את כל השכונה. העיניים הנוצצות האירו את החדר בקסם מיוחד ששמור רק לו ולי.

ואני עם דמעות בעיניים מתבוננת בו צוחקת ושמחה ומחבקת.

כן. הצלחת! אתה יכול! ועכשיו הוא אומר- מכה ראשונה! הפעם לא צריך דיון.

ישר הוא קופץ עם הרגליים על הכורסא ופועל לפי ההוראות בלי עזרה שלי בכלל.

ומצליח. מזדקף הפוך על הראש ומוחא כפיים גם עם הרגליים.

תראי, הוא אומר לאמא שבאה לקחת אותו אני יכול לעמוד על הראש!

רץ וקופץ ועומד על הראש. אמא כבר בכוננות לרוץ ולתפוס אותו.

אני עוצרת אותה. תני לו, אני אומרת. הוא יכול.

ואח"כ בפגישה 1:1 עם האמא- מלמדת אותה לשחרר אותו.

לתת לו להיות. להאמין שהוא יכול.

ומה קורה בגן השעשועים? כשהוא רוצה להזמין חבר? מי מתקשר? את או הוא?

כשצריך לפתור בעיה בכיתה? עם המורה? את או הוא?

לחתוך סלט? להתקלח? להכין שיעורי בית?

וכשקשה? מוותרת על סעיפים? אומרת את התשובה?

אם את לא מאמינה שהבן שלך יכול, במה הבן שלך יאמין?

למה בן גוריון? כי הוא האמין ו... גם עמד על הראש.


Featured Posts
Recent Posts
Archive
Search By Tags
No tags yet.
Follow Us
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square